על צניעות, גורדון ובית ישראל /יואב שורק

על צניעות, גורדון ובית ישראל

על צניעות, גורדון ו'בית ישראל' / יואב שורק

18 בפברואר

פורסם ע"י מערכת 'שבת'

בכ"ד שבט חל יום השנה לפטירתו של אהרן דוד גורדון, לפני תשעים שנה בדיוק. בשנים האחרונות נחשפתי יותר ויותר – ועדיין, פחות מדי – לדמותו ובעיקר להגותו של האיש הזה, שהיה ה'רבי' של בני העלייה השנייה, חוליה מקשרת בין המחויבות והעומק של דורות של יהדות שורשית, לבין חיילי-המהפכה שביקשו לעצב כאן יהודי חדש, מחויב לא פחות אבל במידה רבה קטוע-שורש. הם לא תמיד ירדו לסוף דעתו, ובוודאי שלא חשו הזדהות עם הדתיות שלו, שהתבטאה הן בשפה ובשיח והן בשמירת מצוות (לא תמיד ולא הכל), אבל הם אהבו אותו בעיקר התרפקו עליו, האיש שפתח כאן בחיים חדשים והיה בגיל של הוריהם, ההורים שהושארו מאחור כאשר הצעירים הללו בחרו בחיי יתמות.
אבל, בניגוד לגדולי ישראל הנתפסים כנכס מובהק של המחנה הדתי, גדולי ישראל של התחייה נותרים עזובים במידה רבה. לא עורכים התוועדויות בהסתלקות שלהם, לא כותבים עליהם בעלוני השבת המגזריים (ולטובה תצויין ההתייחסות ליאיר – אברהם שטרן הי"ד – בכמה מן העלונים, אם כי זה נובע בעיקר משיוכו ל'פורשים' ואכמ"ל) וגם הציבור שלכאורה רואה בהם את מוריו שכח מהם זמן קצר אחרי שדאג להנציח אותם בשמות בתי ספר ורחובות. אשר על כן שמחתי כשהוזמנתי להשתתף בערב זכרון לגורדון, שהתקיים במכינת 'בית ישראל' שבקיבוץ העירוני הוותיק בגילה, מכינה שהיא חלוצת הז'אנר של מכינות מעורבות, לנוער דתי וחילוני, שעל פריחתו המבורכת צריך לכתוב בפעם אחרת.
היו דברים יפים על גורדון, שאמר אילון שמיר, מאנשי המכינה. היה לימוד בקבוצות בכתביו. היתה שירה בחבורה, עם גיטרה, והובטחו גם מעגלי ריקוד שאולי גם בוצעו הלכה למעשה אחרי שאני כבר הייתי בדרכי הביתה. היו נוער מהמכינה, והיו מבוגרים מהקהילה המקומית וקצת אחרים ששמעו על הערב, היה כיבוד על שולחנות שמחוץ למעגל הדיבור והיה איחור נינוח וארוך.

תמונות מערב גורדוןאבל מה שבעיקר תפס את מחשבתי, כמי שעבורו היה זה ביקור ראשון במקום, היה הצניעות.

אותה מילה שכבר הפכה כמעט לביטוי גס, מעורר אסוציאציות מיניות, שב וקנה אצלי את מהותו הפנימית והטבעית שכמו נשכחה כבר: התנהלות שאין בה יוהרה ויומרה, שמוותרת על הציפויים הנוצצים לטובת קיום במישור אנושי, ענוותני, מאיר פנים ורך. לא היה בהתכנסות הזו שום דבר ממה שיש כאשר 'מפיקים ארוע': כולם באו בבגדי חולין, הדוברים דיברו בנחת, המעירים להם לא התפרצו ולא התביישו, השירה היתה נעימה ומשתפת, היחד היה כנה ופשוט. אולי הביטוי המובהק לרוח המקום היתה התקרובת, שלא נועדה להרשים אלא להשכיח ממך את הצורך בארוחת ערב: תפוחי אדמה מבושלים שבזקו עליהם פלפל שחור, חומוס, ביצים קשות, קרקרים, גבינה לבנה, ירקות חתוכים, קפה ותה ורוגלך. והרבה אנשים צמאי דעת ושיחה, אבל בוגרים במהותם; יודעים שהתשובות אינן נמצאות באיזו פסגה נישאה, אלא בתבונת הלב, בעין הטובה, באמת הפנימית.

לילה ירושלמי קר בחוץ, ואור וחום באולם הפשוט של המכינה. איכויות שכמו נשכחו בעולם של ריאליטי כמו גם בעולם של מאבקים דתיים ואידיאולוגיים מוחצנים ומוקצנים. והצניעות המהותית הזו כמו מאליה עומדת בסתירה מסויימת לצניעות המדוברת בראש כל חוצות. הארוע היה, כמובן, מעורב, ולא היה עומד בקריטריונים של משמרות הצניעות בנות זמננו. ודווקא משום כך הוא היה כל כך צנוע. כל התכנסות נפרדת מחזקת את האיפיון המגדרי, זה שהוא בעל שורש מיני מובהק; רק התכנסות מעורבת יכולה להעתיק את תשומת הלב לגמרי אל הממד האנושי, אל אותה רוח אדם שאינה זכרית ואינה נקבית.

לאחר דיבורים ולימוד, בפרק השירה, התיישב בחור עם גיטרה וכיפה בוכרית לצידה של בחורה בהירת שיער, ששרה לבדה, בקול נעים וצלול, שיר יפה. היא שרה והוא מלווה, עוקב אחריה במבטו. אינני זוכר מחזה צנוע מזה: היא שרה לפני כולם בלי להתבייש, יודעת שחוננה ביכולת מוזיקלית. אבל גם בלי טיפה של יוהרה, בלי שמץ של גינוני במה; והוא מביט בה ועוקב, מזדהה עם השיר והשירה, מנגן, והכל מלא תום ראשוני ואנושי. נכבשתי

גורדון 3גורדוןאילון