פיסת שמיים – עלון הבוגרים של מכינת בית ישראל #2

פיסת שמיים

שלום לכל בוגרינו באשר הינכם.
מה מניע אותנו לעשות טוב בסביבה שלנו? מה נותן לנו כח לפעול?
ה"ונהפוכו" של חודש אדר מסמל את סוד יכולת ההיפוך של המציאות; של אותם דברים יסודיים בעולם שנדמה לנו שלעלום לא ישתנו, אך למעשה ניתן להפך את הקערה על פיה ולשנות את אותם הסדרים.
ביקשנו מכמה בוגרים שישתפו אותנו בהתמודדות שלהם- איך עושים את ההיפוך הזה, איך מהפכים את הרע לטוב?
אנחנו מקווים להמשיך ולהיפגש, בין אם בדרישות שלום שכאלה הנישאות על גבי העלון, ובין אם במסורת החדשה שפתחנו החודש- המשמר.
נוסיף ונספר על מבצע משלוחי מנות שהכינו המכיניסטים לחיילינו, שיוצא לדרך בימים אלו, ואנחנו מקווים שנצליח להגיע לכולם! במידה ולא, דעו לפחות שהכוונות טובות ושלבבותינו עמכם.
שבת שלום וחודש טוב ומשמח לכולם,
צוות הבוגרים

לקריאת העלון במלואו

פיסת שמיים – עלון הבוגרים של מכינת בית ישראל #1

 

פיסת שמיים
בוגרי מכינת בית ישראל היקרים.
זה זמן מה שאנו מחפשים את הנתיבים בהם נוכל להיפגש וליצור שיח משמעותי של בוגרי המכינה, וליבנו תקווה שמצאנו כיוון.
העלון הזה שאנחנו חונכים היום, עתיד לצאת פעם בחודש בע"ה. אנחנו מקווים שהוא יהווה במה פתוחה לנושאים שמעסיקים את כולנו, ויזכיר לנו מידיי פעם מאין באנו ולאן אנחנו הולכים, וייתן השראה וכוחות ברוכים לעשייה.
הפעם בחרנו לשאול כמה בוגרים על הדילמה שבין עשייה הצומחת מלמטה ומתמקדת במעגלים קטנים, לבין עשייה מלמעלה, מנקודת השפעה.
שמחנו מאוד לפגוש שבוע שעבר באלו שהשתתפו ביארצייט לגורדון ובשבת הבוגרים של מכינות ט"ז-י"ח.
מאחלים לכם בריאות, שמחה וכל טוב,
צוות הבוגרים

לקריאת העלון במלואו

נותרה הסוכה בודדה ושוממה \ גיא גרדי

סוכה בשכונה

ביכורים לחג הסוכות מאת גיא גרדי

חג סוכות הוא חג שהותיר על ילדותי רושם גדול. ראשית היתה זו חגיגת הבניה, כבר למחרת ראש-השנה התחילה ההתרחשות בחצר הקיבוץ. צוות הבניין הניח מערומי קרשים- קרשי פיגומים, בכל פינות הקיבוץ, כדי לצמצם את הפורענות. צוות הנוי גם הוא הוסיף משלו וערם ערמות סכך. בגני הילדים, בחצרות, ברחבת הדשא הגדול של חדר-האוכל, המון סוכות החלו נבנות. כולם היו מעורבים במלאכה: "המומחים" בנו את מסד הסוכה, ההורים התגייסו להשלים את מלאכת הבנייה ולצפות אותה בסכך, הגננות ניצחו על ילדי הגן והכיתות אשר הכינו קישוטי נייר, ציורים ושרשראות. שינויי מזג-האוויר, תחילת השנה וההכנות לקראת החג חברו יחדיו למערבולת של ריגושים חושניים: המולת הפטישים ומצהלות הבניה, ריחות הסכך וההדרים, טעמים חדשים (תמרים, רימונים, אשכוליות..), החצבים, המולת החצר סביב קטיף הכותנה, היינו שיכורים מההתרחשות שעטפה אותנו.

ובערב החג זהרו הסוכות כולן. בחזיתן שלט צבעוני- "ושמחת בחגך והייתה אך שמח", ובפנים חגיגה: שרשראות של נורות צבעוניות, של טבעות נייר צבעוני, של חרובים המושחלים בחוט ועלו על כולם כמובן ביכורי שיחי הכותנה המלבינים ביופיים. ובמרכזה של הסוכה- ייצוג נאה לארבעת המינים, עם שינויים קלים: במקום אתרוג- לימון גדול וצהוב בתוך מקלעת עלי דקל, במקום הדס משולש עלים- הדס מהגינה, ובמקום לולב- ענף צעיר של דקל. שרנו- "שלומית בונה סוכה מוארת וירוקה.. שלומית בונה סוכת שלום", וגם "פטיש מסמר ניקח מהר.." וגם "סוכתי הסוכה נהדרת וירוקה..", ברכנו מברכות החג, אכלנו מהמטעמים (קליפות הדרים מסוכרות), שמחנו בחגנו והלכנו לדרכנו.  ולמחרת השמחה נותרה הסוכה בודדה ושוממה- "וְנוֹתְרָה בַת צִיּוֹן כְּסֻכָּה בְכָרֶם כִּמְלוּנָה בְמִקְשָׁה כְּעִיר נְצוּרָה:" (ישעיהו, א', ח'). ואנו חזרנו לשגרת היום יום. חג סוכות הותיר על ילדותי רושם אדיר, אך רק על ילדותי.

בבגרותי בעין-חרוד, הפך החג לטורדני וילדותי, חג הגננות. לי המתבגר ולחברי כבר לא היה עניין בו, אנו נמשכנו להיכן שהייתה ההתרחשות האמיתית והמשמעותית- אנו הלכנו אל עולם המבוגרים. ועולם המבוגרים היה נטוע עמוק בעונה החקלאית, בתעשייה ובבנייה. נטשנו את הסוכות ועברנו אל המוסך, הרפת, השדה, המדגה, דיר הצאן והמפעל. כמתבגרים הבנו היטב את המסר, עולם המבוגרים אינו בסוכה ובחג, אלא, בחומר, במעשיות, במסחר, ובבנייה. והסוכה? היא כפי שציינתי שייכת לעולם הילדות, לעולם הנאיבי, התמים, עולם האגדות והסיפורים- סיפורי עמים, סיפורי התנ"ך וסיפורי חז"ל.

בתרבותנו, הסוכה הנה סמל לערך מכונן המכוון בעיקר אל עולם המבוגרים ולא אל עולם הילדים. הסוכה היא סמל לארעיות, לשפלות, לצניעות. הסוכה שנקראת "סוכת האמונה" היא ביטוי להעדפת הרוח עלפני החומר והיא ניצבת כנגד המציאות הארצית "הבעלבתית" שבה אנו מקיפים את עצמנו בעוד ועוד חומר ורכוש כדי להרגיש ביטחון וערך עצמי. הסוכה מזכירה לנו כי לא רכוש ולא צבירת נכסים יוצרים ביטחון ובוודאי לא תחושת ערך-עצמי. יתר על-כן, כל אלו מביאים לתופעת- ".. וישמן ישורון ויבעט..", קרי להתרחקות מהאמונה ולטיפוח גאווה, יהירות ועם אלה שטחיות וגסות הלב.

הציווי- "..בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת: לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם: (ויקרא, כג, מב-מג), איננו רק לשם אזכור המאורע ההיסטורי של יציאת מצרים, אלא, לשם הנגדה בין דרככם- הדרך המתוקנת ודרך מצריים- הדרך ההרסנית. הנגדה זו חוזרת שוב ושוב- ".. כִּי תָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי: שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא אָחִיךָ הוּא: רַק לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים וְלֹא יָשִׁיב אֶת הָעָם מִצְרַיְמָה לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס וַה' אָמַר לָכֶם לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד: וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד:.." (דברים, יז', יד-יז). את הציווי "ולא ישיב את העם מצרים.." ניתן להבין פיזית ורוחנית, רוחנית- אל תשובו לדרך מצרים שסופה ריבויי- "סוסים" (עוצמה צבאית), "נשים" (תענוגות), "כסף וזהב" (עוצמה והיררכיה שלטונית). עוצמה זו היא התשתית והיסוד לשלטון הדיכוי והאלימות שמפעילה מצרים על עבדיה.

תורת ה', מצווה שוב ושוב על התרחקות מדרך רשעה זו: עשרת הדיברות, השבת, השמיטה, היובל, דיני "גר יתום ואלמנה", וכמובן הסוכה הם ציוני דרך לכיוון הפוך מזה של מצרים.

סכנת "המיצריות" מרחפת מעל ראשם של המבוגרים ולא של הילדים. תמימותם של הילדים מרחיקה אותם מכל זה ולא להם נועדו המצוות וציוני הדרך הללו. ולכן, כאשר מואסים המבוגרים בכל אלו ומרוקנים אותם מתוכן ממשי, מאבדת הסוכה את זכות קיומה והיא חסרת ערך, קישוט ריק.

אנו המבוגרים זקוקים לסוכה. עלינו לבנות אותה, לקשט אותה, לשבת בה ולשיר בה שירי מבוגרים, או אז יבואו אליה בשמחה גם ילדינו.

חג-שמח, גיא

גורדון בשבילי \ במבי שלג

דברים שנאמרו ע"י במבי שלג בערב הזיכרון לא.ד. גורדון תשע"ו 2016 שנערך בבית ישראל

א.ד. גורדון

א.ד. גורדון

גורדון בשבילי הוא דמות המנהיג הרוחני שלא תובע עבור עצמו אלא עבור הציבור; שנאמן לעם ללא גבול, וזאת דווקא מתוך נאמנות לקול הפנימי שלו עצמו; המנהיג שאל שכמותו אנו מתגעגעים כיום כל כך, כשהתחלפו העיתים ואין בבימה הציבורית דמות שיכולה אפילו להתקרב אל מעלת המידות האישיות שניחן בהם גורדון.
גורדון הוא בעיני הכהן הגדול של הפשטות הישראלית כערך מכונן; של הבנת היופי, התפארת והעושר שמסתתרים דווקא בחיי פשטות וצניעות ושניגודם הוא העושר הראוותני, רדיפתו וקידושו. גורדון הוא כהן החלוציות הישראלית, שהיא בעיני ובעיני רבים אחרים, פנינת הכתר של המעשה הציוני, שאנו שבים ונדרשים להחיותה כדי להתחבר אל הרוח המקורית המנשבת במסתרים של החברה שלנו, המדוכאת עד עפר על ידי אלילי הכסף והזהב, הזוהר החלול ושחיתות המידות של רבים מן הקרויים מנהיגי הציבור, שאין בינם לבין הציבור ולא כלום.
ההיפך הגמור מגורדון.
אבל הערב אני מבקשת להתמקד בדברים מתוך נאום הפתיחה של גורדון בוועידת היסוד של התאחדות הפועל הצעיר וצעירי ציון, ועידה שהתקיימה בפראג בחודש ניסן של שנת 1920.
ושנתפרסמו אחר כך כמאמר תחת הכותרת: עם אדם.

באנו לארץ-ישראל להחיות את העם ואת הארץ. אבל העיקר הוא העם. תחיית העם קודמת לגאולת הארץ
בבטחה גמורה אני אומר, כי החיים הקיבוציים האנושיים או, כמו שקוראים להם היום, החיים החברתיים, לקויים, והאדם היחיד אינו מוצא את דרכו הנכונה בחיים בעיקר מפני שהעם, יוצר החיים הקיבוציים, לקוּי. אין לי צורך להרחיק עדותי: המלחמה לימדה אותנו זאת למדי. רואים אנחנו, כי האדם היחיד, כמה שהוא רחוק משלמוּת, יש בו בכל זאת הרגשת אי-שלמותו וכמיהה נפשית כמוסה לשלמוּת, לטוב, לאור, אשר במידה ידועה היא גם לובשת צורה של שאיפה חיה, הבאה לידי ביטוי בצורת תנועות וזרמים שונים. ובכל אופן גם בחטאו, אם בשוגג אם במזיד, לשאיפות האנושיות העליונות, הוא, האדם היחיד, מוצא במידה ידועה צורך להצדיק את עצמו באיזה שאופן שהוא. אולם העם בתור אישיות קיבוצית הרי הוא חיה טורפת אכזרייה ושפלה מאין כמוה בקרב כל החיות הטורפות. לעם בתור עם לא רק מותר לטרוף, לרצוח, לגזול, לגנוב, לשקר, לזייף, לטמא, לעשות כל מיני כיעור ותועבה, כי אם גם כל זה נחשב לו לשבח, לגבורה, לדבר שכדאי לו לאדם לתת את נפשו עליו. ובדבר הזה, כמו שראינו במלחמה, שווי כל המעמדות, המפלגות והכתות. כל האידיאלים וכל השאיפות האנושיות העולמיות מיטשטשים ומתבטלים בפני התביעה הבהמית הזאת, בפני האנוכיות הגסה של העם. ומה הוא העם מבחינה זו, אם לא האישיות הקיבוצית, אם לא יוצר החיים הקיבוציים? ואיך יוכלו החיים הקיבוציים במצב כזה להיות אנושיים, אפילו אם הם יעמדו על סדר סוציאלי היותר צודק?
כללו של דבר: באין עם-אדם אין אדם-אדם, אין יחיד-אדם; ומי כמונו, בני ישראל, צריך לעמוד על זה? אנחנו הודענו ראשונה כי האדם נברא בצלם אלהים, אנחנו צריכים ללכת הלאה ולאמור: העם צריך להיברא בצלם אלהים. ולא מפני שאנחנו טובים מאחרים, כי אם מפני שאנחנו נשאנו וסבלנו את כל מה שתובע את זה על כתפינו. במחיר ייסורינו, שאין דוגמתם בעולם, קנינו את הזכות להיות הראשונים ביצירה הזאת, ובכוח ייסורינו נמצא את הכוח ליצירה הזאת. מכל מיני אשפה עושים גז מאיר, – ואנחנו מכל מיני פורענויות וייסורי גיהינום עשינו אור גנוז, ואותו נביא לידי גילוי ביצירת עם-אדם, עם בצלם אלהים.

גורדון מדבר ב-1920, לפני השואה, אבל הוא כבר מבין את שאנו ממעטים להבין היום והוא המשפט המזהיר באור יקרות כי גאולת העם קודמת לגאולת הארץ. איני מתכוונת בכך לדבר על המחלוקת הפוליטית הקורעת אותנו לגזרים מזה שני דורות אלא על סדר העדיפויות שהוא מציב.
העם בראש. ואם יורשה לומר כעת, באיחור של כמאה שנים, גם כיום, גאולת העם, שיקומו, רקימתו מחדש, הצבת סדר יום ערכי רחב, שמתעניין בכל הקבוצות, מכבד אותן – היא האתגר המרכזי של החברה שלנו.
גאולת העם הנרדף והמפוזר והמפורד שלנו, לא על ידי יצירת סדר יום כוזב וחלול, אלא מתוך רצון לבנות בית מתפקד, הוגן, מכבד, שבו כל אדם הוא נכבד מעצם היותו ומעצם היותו כאן. עם-אדם.
גם כיום ואולי אף יותר מפעם, האתגר הוא בניית העם. בלי עם אין ארץ. ומי שמשסים ציבורים אלה באלה וזורעים שנאה, פילוג וייאוש – רחוקים כל כך מהצוואה שהותיר לנו אהרון דוד: להתמקד בעם.

הבשורה של הפריפריה – תפקיד הקהילות / מאיה באר ושקד אלכסנדר

General view of Hatzor HaGlilit which is a development town and local council in northern Israel, next to Rosh Pina. The town was founded in 1953 and It is named for the nearby biblical site of Tel Hazor .November 10 2008. Photo by Liron Almog/Flash90

בבואנו כקבוצה לפריפריה, וכמי שבחרו לחיות בה את חייהם באופן מלא, תפקידנו המרכזי הוא לזהות את השפעות אי השוויון ואת השירותים החסרים ולפעול ביחד עם התושבים למלאם. מאחר ואנו חיים במקום, ולא רק מבקרים בו מן החוץ, אנו חשים על בשרנו את החוסרים והקשיים הניצבים בפני התושבים. מכאן צומחת יכולתנו להבין הן את הבעיות והן את הפתרונות הנדרשים. אך את התפקיד הייחודי לא נוכל כקהילה למלא מבלי הגישה הנכונה. אם נבוא לפריפריה מהמקום הלא נכון נמצא את עצמנו מחלישים במקום לחזק.

אחד הקשיים המרכזיים איתם מתמודדת הפריפריה היא סטיגמה חיצונית ועצמית, תיוגה כחלשה וכחסרת יכולת. בואה של הקהילה מבחוץ אל הפריפריה עלול לחזק תפיסות אלה, וכך יצא שכרנו בהפסדנו. לתפיסתנו, על הקהילה לבוא אל המקום כמחפשת את האוצרות הטמונים בו ואת הבשורה העולה מתוכו, מתוך אמונה שהמרכז זקוק לאמירות הצומחות בפריפריה, כדי להתפתח בעצמו. בבחינת "היזהרו בבני עניים, שמהם תצא תורה." (תלמוד בבלי, מסכת נדרים, דף פא, עמוד א).

אנו, כקהילה שחיה בחצור הגלילית, פוגשים בה ערכים רבים, חשובים ומשמעותיים שלא קיימים במרכז. לדוגמה, בעוד אנו רואים בחברה הישראלית מגמות של ניכור, בפריפריה ניתן למצוא תחושת שייכות וקהילתיות עמוקה; בעוד בחברה הישראלית מתעצם הקרע שבין דתיים וחילוניים בחצור אנו פוגשים קשרים אמיצים בין אנשים ללא קשר להשתייכותם הדתית, למשל, משפחות המכילות גוונים רבים ואנשים החשים חירות לייצר זהות יהודית מורכבת ולא חד ממדית.

במהלך שש השנים שאנו חיים בחצור, ניסינו ליצור ולפעול בתחומים שונים, מתוך גישה זו, המתחברת לכוחות ולתכנים הקיימים ומנסה לתת מענה לצרכים ולחוסרים.

כאמהות לילדים צעירים נתקלנו בקושי במציאת מקומות חינוך שיספקו אותנו בחצור. כחברות קהילה היינו מכוונות לא לפתור את הבעיה של ילדינו בצורה נקודתית, אלא לפעול למציאת פיתרון רחב יותר. לשמחתנו, חברנו לחבורת אמהות מדהימות, תושבות חצור, שנושא החינוך בחצור בער בהן. ביחד, צעד אחר צעד, יצרנו שיתוף פעולה עם משרד  החינוך והמועצה המקומית עד שהקמנו את גני הילדים עליהם חלמנו. מעודדות מן ההצלחה התחלנו לפעול בבית הספר היסודי. יש לציין, שמדובר בעבודה סיזיפית ואינסופית המתמודדת עם קשיים תקציביים אבסורדיים, וכוללת מלחמות על דברים בסיסיים, כמו קולרים ושירותים תקינים, חצר משחקים לגן ועוד. כל אלה זועקים בחוסר השוויון בין המציאות שאנו פוגשים כאן לבין מקומות אחרים בארץ.

פגשנו בחצור אנשים רבים עם צרכים מיוחדים, אשר נותרו במשך שנים ללא מענה על צרכיהם התעסוקתיים, החברתיים, והרגשיים, דבר שפגע מאוד באיכות חייהם. לצערנו גילינו, כי למרות שקיימות תשתיות של המדינה לטפל באוכלוסיית האנשים עם הצרכים המיוחדים, התקציבים הנדרשים אינם מגיעים לחצור ולאזור שלנו מסיבות שונות. לצד זאת, ניתן היה לחוש בעוצמת הקבלה, האכפתיות ותחושת האחריות של הקהילה בחצור כלפי האוכלוסייה המיוחדת, וחשנו שהקרקע בשלה למהלכים של שינוי. בעבודה משותפת עם הורים, פעילים והמתנ"ס היישובי פיתחנו שני מועדוני פנאי עבור האוכלוסייה ועם השנים העשייה מתרחבת גם לתהליכי שינוי אזוריים.

העשייה הרבה בחצור היא בעלת ערך רב, אך אנו מאמינים שעיקר הכוח של הקהילה שלנו הוא בחיים היומיומיים בחצור. נראה, לעיתים, שהפריפריה "עייפה" מעומס הפרויקטים והתכניות המשתנות בה חדשות לבקרים, ואילו הקשרים האישיים הנרקמים יחד עם המחויבות שלנו להישאר בחצור לטווח הרחוק ולהיות שותפים בבנייתה, הם המפיחים רוחות של תקווה ששינוי יכול להתרחש. היכולת של הקהילה לראות את הטוב הקיים ולהדהד אותו לבני המקום והחוצה, מסייע ל"בשורה" העולה מתוך הפריפריה לבוא לידי ביטוי במעגלים הולכים ומתרחבים, אשר מזמינים להתפתחות הדדית בין המרכז לפריפריה.

מאיה באר ושקד אלכסנדר, רכזות קהילת "ואהבת", קהילה משותפת לחילוניים ודתיים בחצור הגלילית.

שקית זרעים – משמעויות מעבר מקהילה צעירה לבוגרת / עומר לבקוביץ'

"אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה.

מֵאֵת יְהוָה הָיְתָה זֹּאת הִיא נִפְלָאת בְּעֵינֵינוּ."     (תהלים קיח)

" שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן

הָיִינוּ כְּחֹלְמִים…

הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ

הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע

בֹּא יָבֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו…"    (תהלים קכו)

למפעל הקהילות יש חלום על השפעה גדולה ורחבה.עמר לבקוביץ/

אנחנו, בבית ישראל, חווינו במהלך השנים את מילות תהילים: 'הלוך ילך ובכה נושא משך הזרע' (נושא שק הזרעים ההולך וזורע צועד בחרדה ובבכי- האם יבוא גשם? האם תהיה צמיחה? האם יהיו חיים ויבול במפעל הזה?…) זורעים בדמעה, זריעה עיקשת של שנים, לא פעם בבדידות. וכך גם השותפים למפעל שלנו ולמפעל הקהילות זורעים ומקווים, מתפללים, אולי אף בוכים.

אני מקווה שמתקרבת עכשיו עת קציר.. השיבולים מתמלאות, הבשלות ניכרת. ההשקעה בזרעים זעירים לפני עשור ושניים עומדת להפוך לאלומות אלומות של שדות רבים וגדולים. באלומות אני מתכוון להשפעה רחבה על החברה בישראל.

אנסה לתת תמונה על בית ישראל אז והיום ולתת טעימה מאתגריה של קהילה וותיקה. ארשה לעצמי לומר דברים בשבח המפעל שאני חבר בו, זאת בשל העובדה שאני מדור המצטרפים ולא המקימים ולא שלי היא זכות ההעזה, הזריעה בדמעה, האמונה כנגד הקשיים, אלא  של המקימים. הן שאפשרו לשתיל לצמוח. ומתוך זה ננסה  להבין משהו על מאפיינים וצרכים של קהילה ותיקה ואולי על תופעת הקהילות הוותיקות בפרט:

לפני 23 שנה זו הייתה קבוצה של 5 משפחות- שקית זרעים קטנה מאד.

הם זרעו עצמם באדמה חברתית קשה שהביטוי המקראי 'אבן מאסו הבונים' יאה לה: פריפריה חברתית, שוליים כאובים שהמבט עליהם מבחוץ הוא של מיאוס, של רצון לפנות מהעין.

וכיום?  יתכן ואכן הייתה האבן המאוסה לראש פינה. לפחות מבחינתנו האבן המאוסה הייתה אבן ש"היא נפלאת בעינינו" והשכונה הצמיחה את עצמה למקומות חדשים וטובים. אנשים בה נבנו וצמחו, ועדיין דרך לפנינו.

ומסביב לאבן המאוסה שהפכה לאבן הראשה שלנו נבנה בניין, צמחו מפעלים חינוכיים נוספים ונבנו מעגלים מעגלים של הקהילה, עד כי היום ישנן מעל 70 משפחות שמשתייכות לקהילה ועוד רבות שקשורות אליה.

הייתי מאפיין את שלב ההתפתחות שאנו נמצאים בו בשני אופנים:

1) מעבר לסדרי גודל חדשים   2) מעבר מעשייה מקומית ממוקדת למרחב של שדות פעולה.

  • מקהילה קטנה – לקהילה שצועדת לכיוון ה 100 משפחות- קהילה שממשיכה לגדול הן ב'גרעין' והן ב'פרי'. כלומר גם בגרעין המשפחות שמחויבות למעשה החלוצי, וגם במעגלים הנקשרים לחיי הקהילה, התרבות, החינוך והאווירה.
  • קהילה שהמפעלים שלה מתרחבים: ממכינה לדתיים חילונים ומסורתיים שהתחילה ב1997 עם 20 קיבוצניקים, היא הפכה למכינה שבקרוב יהיו בה מעל 100 חניכים מעיירות הפיתוח, מההתנחלויות, מהקיבוצים, מהמרכז ומירושלים, מעולי רוסיה ואתיופיה ומארה"ב.
  • מקהל יעד שהוא בעיקר נערי המכינה וילדי שכונה לקהלים מתרחבים: הורים, צעירים אחרי צבא, מבוגרים, נוער וקשישים בשכונה. ולא רק חינוך בלתי פורמאלי, גם פיתוח קהילתי וקימות ובית מדרש וחינוך פורמאלי.
  • מיעד הגשמה אחד לבוגרים (קהילת בית ישראל) לבניה יחד עם קרן שחף,של רשת קהילות בוגרים משימתיות העוסקות בהתיישבות חברתית.
  • מגן ילדים אחד מהוסס לאשכול גנים גדל ובית ספר צומח משלב.
  • מפרויקט נוער של בודדים לעשרות רבות של נערים ונערות (סחי וחוגי סיור ועוד).
  • מגינה קהילתית קטנה ל'מרכז קימות'  שוקק חיים עם ארבע גינות, שוק תוצרת מקומית של גילה, ופעילות בבתי הספר.

אם כך, מה הם בעצם האתגרים?

א) בניית תשתית כלכלית בת קיימא ויציבה שתאפשר לצמח הזה להעמיק שורשים ולהרבות ענפים למען החברה הישראלית.

ב) יצירת מודל ארצי חלוצי של התחדשות עירונית (פנוי בנוי) חברתי קהילתי – מעיסוק בשיקום חברתי של שכונה במצוקה, למאמץ של הפיכת יוזמת הפנוי בנוי מנדל"נית גרידא להזדמנות חברתית יחודית של בניה לכתחילה של שכונה אינטגרטיבית קהילתית ברוח ערכי הקהילות.

ג) פיתוח דרך העשיה המשותפת עם זרועות הממשלה והרשות המוניציפלית, כך שהיתרונות היחסיים של קהילה משימתית יבואו לידי ביטוי . מחד, בלי להחליף את הממסד ומאידך, בלי להיבלע בו ולאבד את הדרך הערכית וההתלהבות.

ד) שמירת הנשמה ופיתוח הגוף של הקהילה הגדלה: שמירת לב פועם – נשמת הקהילה- גרעין מחויב ומסור המקיים שיח של חזון ותורה סביב האתוס החלוצי, יחד עם בניית מערכת פעילים וועדות וארועים שמערבים ציבור גדול .

ה) אתגר הבנים – הצלחת חזרת הבנים כבחירה של שותפים לדרך והצלחת השתלבות משמעותית  .

ו) הצמחת קהילות בוגרים שימשיכו בדרכן את המודל .

 

שנזכה לחוכמה של וותיקים עם חדווה של ראשונים.