סוכה בשכונה

נותרה הסוכה בודדה ושוממה \ גיא גרדי

ביכורים לחג הסוכות מאת גיא גרדי

חג סוכות הוא חג שהותיר על ילדותי רושם גדול. ראשית היתה זו חגיגת הבניה, כבר למחרת ראש-השנה התחילה ההתרחשות בחצר הקיבוץ. צוות הבניין הניח מערומי קרשים- קרשי פיגומים, בכל פינות הקיבוץ, כדי לצמצם את הפורענות. צוות הנוי גם הוא הוסיף משלו וערם ערמות סכך. בגני הילדים, בחצרות, ברחבת הדשא הגדול של חדר-האוכל, המון סוכות החלו נבנות. כולם היו מעורבים במלאכה: "המומחים" בנו את מסד הסוכה, ההורים התגייסו להשלים את מלאכת הבנייה ולצפות אותה בסכך, הגננות ניצחו על ילדי הגן והכיתות אשר הכינו קישוטי נייר, ציורים ושרשראות. שינויי מזג-האוויר, תחילת השנה וההכנות לקראת החג חברו יחדיו למערבולת של ריגושים חושניים: המולת הפטישים ומצהלות הבניה, ריחות הסכך וההדרים, טעמים חדשים (תמרים, רימונים, אשכוליות..), החצבים, המולת החצר סביב קטיף הכותנה, היינו שיכורים מההתרחשות שעטפה אותנו.

ובערב החג זהרו הסוכות כולן. בחזיתן שלט צבעוני- "ושמחת בחגך והייתה אך שמח", ובפנים חגיגה: שרשראות של נורות צבעוניות, של טבעות נייר צבעוני, של חרובים המושחלים בחוט ועלו על כולם כמובן ביכורי שיחי הכותנה המלבינים ביופיים. ובמרכזה של הסוכה- ייצוג נאה לארבעת המינים, עם שינויים קלים: במקום אתרוג- לימון גדול וצהוב בתוך מקלעת עלי דקל, במקום הדס משולש עלים- הדס מהגינה, ובמקום לולב- ענף צעיר של דקל. שרנו- "שלומית בונה סוכה מוארת וירוקה.. שלומית בונה סוכת שלום", וגם "פטיש מסמר ניקח מהר.." וגם "סוכתי הסוכה נהדרת וירוקה..", ברכנו מברכות החג, אכלנו מהמטעמים (קליפות הדרים מסוכרות), שמחנו בחגנו והלכנו לדרכנו.  ולמחרת השמחה נותרה הסוכה בודדה ושוממה- "וְנוֹתְרָה בַת צִיּוֹן כְּסֻכָּה בְכָרֶם כִּמְלוּנָה בְמִקְשָׁה כְּעִיר נְצוּרָה:" (ישעיהו, א', ח'). ואנו חזרנו לשגרת היום יום. חג סוכות הותיר על ילדותי רושם אדיר, אך רק על ילדותי.

בבגרותי בעין-חרוד, הפך החג לטורדני וילדותי, חג הגננות. לי המתבגר ולחברי כבר לא היה עניין בו, אנו נמשכנו להיכן שהייתה ההתרחשות האמיתית והמשמעותית- אנו הלכנו אל עולם המבוגרים. ועולם המבוגרים היה נטוע עמוק בעונה החקלאית, בתעשייה ובבנייה. נטשנו את הסוכות ועברנו אל המוסך, הרפת, השדה, המדגה, דיר הצאן והמפעל. כמתבגרים הבנו היטב את המסר, עולם המבוגרים אינו בסוכה ובחג, אלא, בחומר, במעשיות, במסחר, ובבנייה. והסוכה? היא כפי שציינתי שייכת לעולם הילדות, לעולם הנאיבי, התמים, עולם האגדות והסיפורים- סיפורי עמים, סיפורי התנ"ך וסיפורי חז"ל.

בתרבותנו, הסוכה הנה סמל לערך מכונן המכוון בעיקר אל עולם המבוגרים ולא אל עולם הילדים. הסוכה היא סמל לארעיות, לשפלות, לצניעות. הסוכה שנקראת "סוכת האמונה" היא ביטוי להעדפת הרוח עלפני החומר והיא ניצבת כנגד המציאות הארצית "הבעלבתית" שבה אנו מקיפים את עצמנו בעוד ועוד חומר ורכוש כדי להרגיש ביטחון וערך עצמי. הסוכה מזכירה לנו כי לא רכוש ולא צבירת נכסים יוצרים ביטחון ובוודאי לא תחושת ערך-עצמי. יתר על-כן, כל אלו מביאים לתופעת- ".. וישמן ישורון ויבעט..", קרי להתרחקות מהאמונה ולטיפוח גאווה, יהירות ועם אלה שטחיות וגסות הלב.

הציווי- "..בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת: לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם: (ויקרא, כג, מב-מג), איננו רק לשם אזכור המאורע ההיסטורי של יציאת מצרים, אלא, לשם הנגדה בין דרככם- הדרך המתוקנת ודרך מצריים- הדרך ההרסנית. הנגדה זו חוזרת שוב ושוב- ".. כִּי תָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי: שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא אָחִיךָ הוּא: רַק לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים וְלֹא יָשִׁיב אֶת הָעָם מִצְרַיְמָה לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס וַה' אָמַר לָכֶם לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד: וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד:.." (דברים, יז', יד-יז). את הציווי "ולא ישיב את העם מצרים.." ניתן להבין פיזית ורוחנית, רוחנית- אל תשובו לדרך מצרים שסופה ריבויי- "סוסים" (עוצמה צבאית), "נשים" (תענוגות), "כסף וזהב" (עוצמה והיררכיה שלטונית). עוצמה זו היא התשתית והיסוד לשלטון הדיכוי והאלימות שמפעילה מצרים על עבדיה.

תורת ה', מצווה שוב ושוב על התרחקות מדרך רשעה זו: עשרת הדיברות, השבת, השמיטה, היובל, דיני "גר יתום ואלמנה", וכמובן הסוכה הם ציוני דרך לכיוון הפוך מזה של מצרים.

סכנת "המיצריות" מרחפת מעל ראשם של המבוגרים ולא של הילדים. תמימותם של הילדים מרחיקה אותם מכל זה ולא להם נועדו המצוות וציוני הדרך הללו. ולכן, כאשר מואסים המבוגרים בכל אלו ומרוקנים אותם מתוכן ממשי, מאבדת הסוכה את זכות קיומה והיא חסרת ערך, קישוט ריק.

אנו המבוגרים זקוקים לסוכה. עלינו לבנות אותה, לקשט אותה, לשבת בה ולשיר בה שירי מבוגרים, או אז יבואו אליה בשמחה גם ילדינו.

חג-שמח, גיא