גורדון בשבילי הוא דמות המנהיג הרוחני שלא תובע עבור עצמו אלא עבור הציבור; שנאמן לעם ללא גבול, וזאת דווקא מתוך נאמנות לקול הפנימי שלו עצמו; המנהיג שאל שכמותו אנו מתגעגעים כיום כל כך, כשהתחלפו העיתים ואין בבימה הציבורית דמות שיכולה אפילו להתקרב אל מעלת המידות האישיות שניחן בהם גורדון.
גורדון הוא בעיני הכהן הגדול של הפשטות הישראלית כערך מכונן; של הבנת היופי, התפארת והעושר שמסתתרים דווקא בחיי פשטות וצניעות ושניגודם הוא העושר הראוותני, רדיפתו וקידושו. גורדון הוא כהן החלוציות הישראלית, שהיא בעיני ובעיני רבים אחרים, פנינת הכתר של המעשה הציוני, שאנו שבים ונדרשים להחיותה כדי להתחבר אל הרוח המקורית המנשבת במסתרים של החברה שלנו, המדוכאת עד עפר על ידי אלילי הכסף והזהב, הזוהר החלול ושחיתות המידות של רבים מן הקרויים מנהיגי הציבור, שאין בינם לבין הציבור ולא כלום.
ההיפך הגמור מגורדון.
אבל הערב אני מבקשת להתמקד בדברים מתוך נאום הפתיחה של גורדון בוועידת היסוד של התאחדות הפועל הצעיר וצעירי ציון, ועידה שהתקיימה בפראג בחודש ניסן של שנת 1920.
ושנתפרסמו אחר כך כמאמר תחת הכותרת: עם אדם.
באנו לארץ-ישראל להחיות את העם ואת הארץ. אבל העיקר הוא העם. תחיית העם קודמת לגאולת הארץ
בבטחה גמורה אני אומר, כי החיים הקיבוציים האנושיים או, כמו שקוראים להם היום, החיים החברתיים, לקויים, והאדם היחיד אינו מוצא את דרכו הנכונה בחיים בעיקר מפני שהעם, יוצר החיים הקיבוציים, לקוּי. אין לי צורך להרחיק עדותי: המלחמה לימדה אותנו זאת למדי. רואים אנחנו, כי האדם היחיד, כמה שהוא רחוק משלמוּת, יש בו בכל זאת הרגשת אי-שלמותו וכמיהה נפשית כמוסה לשלמוּת, לטוב, לאור, אשר במידה ידועה היא גם לובשת צורה של שאיפה חיה, הבאה לידי ביטוי בצורת תנועות וזרמים שונים. ובכל אופן גם בחטאו, אם בשוגג אם במזיד, לשאיפות האנושיות העליונות, הוא, האדם היחיד, מוצא במידה ידועה צורך להצדיק את עצמו באיזה שאופן שהוא. אולם העם בתור אישיות קיבוצית הרי הוא חיה טורפת אכזרייה ושפלה מאין כמוה בקרב כל החיות הטורפות. לעם בתור עם לא רק מותר לטרוף, לרצוח, לגזול, לגנוב, לשקר, לזייף, לטמא, לעשות כל מיני כיעור ותועבה, כי אם גם כל זה נחשב לו לשבח, לגבורה, לדבר שכדאי לו לאדם לתת את נפשו עליו. ובדבר הזה, כמו שראינו במלחמה, שווי כל המעמדות, המפלגות והכתות. כל האידיאלים וכל השאיפות האנושיות העולמיות מיטשטשים ומתבטלים בפני התביעה הבהמית הזאת, בפני האנוכיות הגסה של העם. ומה הוא העם מבחינה זו, אם לא האישיות הקיבוצית, אם לא יוצר החיים הקיבוציים? ואיך יוכלו החיים הקיבוציים במצב כזה להיות אנושיים, אפילו אם הם יעמדו על סדר סוציאלי היותר צודק?
כללו של דבר: באין עם-אדם אין אדם-אדם, אין יחיד-אדם; ומי כמונו, בני ישראל, צריך לעמוד על זה? אנחנו הודענו ראשונה כי האדם נברא בצלם אלהים, אנחנו צריכים ללכת הלאה ולאמור: העם צריך להיברא בצלם אלהים. ולא מפני שאנחנו טובים מאחרים, כי אם מפני שאנחנו נשאנו וסבלנו את כל מה שתובע את זה על כתפינו. במחיר ייסורינו, שאין דוגמתם בעולם, קנינו את הזכות להיות הראשונים ביצירה הזאת, ובכוח ייסורינו נמצא את הכוח ליצירה הזאת. מכל מיני אשפה עושים גז מאיר, – ואנחנו מכל מיני פורענויות וייסורי גיהינום עשינו אור גנוז, ואותו נביא לידי גילוי ביצירת עם-אדם, עם בצלם אלהים.
גורדון מדבר ב-1920, לפני השואה, אבל הוא כבר מבין את שאנו ממעטים להבין היום והוא המשפט המזהיר באור יקרות כי גאולת העם קודמת לגאולת הארץ. איני מתכוונת בכך לדבר על המחלוקת הפוליטית הקורעת אותנו לגזרים מזה שני דורות אלא על סדר העדיפויות שהוא מציב.
העם בראש. ואם יורשה לומר כעת, באיחור של כמאה שנים, גם כיום, גאולת העם, שיקומו, רקימתו מחדש, הצבת סדר יום ערכי רחב, שמתעניין בכל הקבוצות, מכבד אותן – היא האתגר המרכזי של החברה שלנו.
גאולת העם הנרדף והמפוזר והמפורד שלנו, לא על ידי יצירת סדר יום כוזב וחלול, אלא מתוך רצון לבנות בית מתפקד, הוגן, מכבד, שבו כל אדם הוא נכבד מעצם היותו ומעצם היותו כאן. עם-אדם.
גם כיום ואולי אף יותר מפעם, האתגר הוא בניית העם. בלי עם אין ארץ. ומי שמשסים ציבורים אלה באלה וזורעים שנאה, פילוג וייאוש – רחוקים כל כך מהצוואה שהותיר לנו אהרון דוד: להתמקד בעם.
