בבואנו כקבוצה לפריפריה, וכמי שבחרו לחיות בה את חייהם באופן מלא, תפקידנו המרכזי הוא לזהות את השפעות אי השוויון ואת השירותים החסרים ולפעול ביחד עם התושבים למלאם. מאחר ואנו חיים במקום, ולא רק מבקרים בו מן החוץ, אנו חשים על בשרנו את החוסרים והקשיים הניצבים בפני התושבים. מכאן צומחת יכולתנו להבין הן את הבעיות והן את הפתרונות הנדרשים. אך את התפקיד הייחודי לא נוכל כקהילה למלא מבלי הגישה הנכונה. אם נבוא לפריפריה מהמקום הלא נכון נמצא את עצמנו מחלישים במקום לחזק.
אחד הקשיים המרכזיים איתם מתמודדת הפריפריה היא סטיגמה חיצונית ועצמית, תיוגה כחלשה וכחסרת יכולת. בואה של הקהילה מבחוץ אל הפריפריה עלול לחזק תפיסות אלה, וכך יצא שכרנו בהפסדנו. לתפיסתנו, על הקהילה לבוא אל המקום כמחפשת את האוצרות הטמונים בו ואת הבשורה העולה מתוכו, מתוך אמונה שהמרכז זקוק לאמירות הצומחות בפריפריה, כדי להתפתח בעצמו. בבחינת "היזהרו בבני עניים, שמהם תצא תורה." (תלמוד בבלי, מסכת נדרים, דף פא, עמוד א).
אנו, כקהילה שחיה בחצור הגלילית, פוגשים בה ערכים רבים, חשובים ומשמעותיים שלא קיימים במרכז. לדוגמה, בעוד אנו רואים בחברה הישראלית מגמות של ניכור, בפריפריה ניתן למצוא תחושת שייכות וקהילתיות עמוקה; בעוד בחברה הישראלית מתעצם הקרע שבין דתיים וחילוניים בחצור אנו פוגשים קשרים אמיצים בין אנשים ללא קשר להשתייכותם הדתית, למשל, משפחות המכילות גוונים רבים ואנשים החשים חירות לייצר זהות יהודית מורכבת ולא חד ממדית.
במהלך שש השנים שאנו חיים בחצור, ניסינו ליצור ולפעול בתחומים שונים, מתוך גישה זו, המתחברת לכוחות ולתכנים הקיימים ומנסה לתת מענה לצרכים ולחוסרים.
כאמהות לילדים צעירים נתקלנו בקושי במציאת מקומות חינוך שיספקו אותנו בחצור. כחברות קהילה היינו מכוונות לא לפתור את הבעיה של ילדינו בצורה נקודתית, אלא לפעול למציאת פיתרון רחב יותר. לשמחתנו, חברנו לחבורת אמהות מדהימות, תושבות חצור, שנושא החינוך בחצור בער בהן. ביחד, צעד אחר צעד, יצרנו שיתוף פעולה עם משרד החינוך והמועצה המקומית עד שהקמנו את גני הילדים עליהם חלמנו. מעודדות מן ההצלחה התחלנו לפעול בבית הספר היסודי. יש לציין, שמדובר בעבודה סיזיפית ואינסופית המתמודדת עם קשיים תקציביים אבסורדיים, וכוללת מלחמות על דברים בסיסיים, כמו קולרים ושירותים תקינים, חצר משחקים לגן ועוד. כל אלה זועקים בחוסר השוויון בין המציאות שאנו פוגשים כאן לבין מקומות אחרים בארץ.
פגשנו בחצור אנשים רבים עם צרכים מיוחדים, אשר נותרו במשך שנים ללא מענה על צרכיהם התעסוקתיים, החברתיים, והרגשיים, דבר שפגע מאוד באיכות חייהם. לצערנו גילינו, כי למרות שקיימות תשתיות של המדינה לטפל באוכלוסיית האנשים עם הצרכים המיוחדים, התקציבים הנדרשים אינם מגיעים לחצור ולאזור שלנו מסיבות שונות. לצד זאת, ניתן היה לחוש בעוצמת הקבלה, האכפתיות ותחושת האחריות של הקהילה בחצור כלפי האוכלוסייה המיוחדת, וחשנו שהקרקע בשלה למהלכים של שינוי. בעבודה משותפת עם הורים, פעילים והמתנ"ס היישובי פיתחנו שני מועדוני פנאי עבור האוכלוסייה ועם השנים העשייה מתרחבת גם לתהליכי שינוי אזוריים.
העשייה הרבה בחצור היא בעלת ערך רב, אך אנו מאמינים שעיקר הכוח של הקהילה שלנו הוא בחיים היומיומיים בחצור. נראה, לעיתים, שהפריפריה "עייפה" מעומס הפרויקטים והתכניות המשתנות בה חדשות לבקרים, ואילו הקשרים האישיים הנרקמים יחד עם המחויבות שלנו להישאר בחצור לטווח הרחוק ולהיות שותפים בבנייתה, הם המפיחים רוחות של תקווה ששינוי יכול להתרחש. היכולת של הקהילה לראות את הטוב הקיים ולהדהד אותו לבני המקום והחוצה, מסייע ל"בשורה" העולה מתוך הפריפריה לבוא לידי ביטוי במעגלים הולכים ומתרחבים, אשר מזמינים להתפתחות הדדית בין המרכז לפריפריה.
מאיה באר ושקד אלכסנדר, רכזות קהילת "ואהבת", קהילה משותפת לחילוניים ודתיים בחצור הגלילית.
