מי שהולך יחף, בארץ הזאת הלוהטת, חש כי הוא דורך על שברי חלומות.
כל-כך הרבה שברי חלומות, עד כי ניתן לקרא לה- ארץ שברי החלומות.
ישנם שברי חלומות של מהגרים, חלומות שנחלמו בארץ אחרת וכבר עם פתיחת דלת המטוס ומכת האור והחום ננטשו, כמו מעיל הלבד הכבד והחם שהוכן לכבוד הנסיעה לארץ הקודש, והפך מגוחך ולא רלוונטי במפגש עם להט הארץ, וננטש מיותם על קולב בארון.
ישנם שברי חלומות של אידיאולוגיים, חלום על חברה סוציאליסטית מתוקנת, על קיבוץ. חלומות שהפכו לנוסטלגיה, נזכרים בערבי שירה, בתמונות, בסיפורי ראשונים.
ישנם שברי חלומות על ארץ ישראל השלמה או על מזרח תיכון חדש.
ישנם שברי חלומות על הקמת חברה חדשה, אחרי אלפיים שנות גלות – חברה יהודית ברוח התורה, או מערבית דמוקרטית או מזרחית עם כבוד אב ואם.
הכי כואב לדרוך על שברי חלומות של הורים.
נידמה לי שהשנה אני חש מסביב לי המון אנשים ללא חלום, "ראיתי פעם חוף שנחל עזבו עם לב שבור של חול ואבן".
נדמה לי שלאורך השנה, החרדה פתחה כיוון, שלמדתם שחלום אמיתי אינו כה שביר והוא לא פחות שלם כאשר הוא במגע עם חלומות אחרים, אדרבא, יש והוא הופך שלם יותר. מי שמצליח לחיות עם חלומו בתוך קבוצה, לראות את שניהם יחד, לא לפחד מהקרבה לא לטשטש את השונה, יש לו שותפים לדרך.
בלי שותפים לדרך, קשה מאוד להפוך את החלום ליעוד.
המצב בארץ כל כך קשה, שללא שותפים ממש מתבקש להתייאש.
הכי טבעי לחלום בעיניים עצומות, להפנות את הגב אל המציאות העכורה ולהרים את הראש לטוהר השמים. לדאות מעל שלולית הבינוניות היומיומית אל מחוזות השלמות המופלאים. כל ניסיון לחבר חלומות אלו עם המציאות נידון לכישלון מלכתחילה, החלום השלם לא סובל פשרות ובז למציאות הארצית.
אם רוצים לחבר את החלום האישי אל המציאות הארצית, נדרש לחלום בעיניים פקוחות, לחלום תוך הפניית מבט אל המציאות העכורה.
אם מצליחים לא לוותר על החלום האישי ולא לוותר על הקשר האנושי מצטמצם המרחק בן השניים. החלום הופך למציאות.
תשס"א
קיץ 2001
מכתב לחניכיו במכינת בית ישראל לסיום השנה