"אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה. מֵאֵת יְהוָה הָיְתָה זֹּאת הִיא נִפְלָאת בְּעֵינֵינוּ." (תהלים קיח)
"שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים… הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע בֹּא יָבֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו…" (תהלים קכו)
אנחנו, בבית ישראל, חווינו במהלך השנים את מילות תהילים: 'הלוך ילך ובכה נושא משך הזרע' (נושא שק הזרעים ההולך וזורע צועד בחרדה ובבכי- האם יבוא גשם? האם תהיה צמיחה? האם יהיו חיים ויבול במפעל הזה?…) זורעים בדמעה, זריעה עיקשת של שנים, לא פעם בבדידות. וכך גם השותפים למפעל שלנו ולמפעל הקהילות זורעים ומקווים, מתפללים, אולי אף בוכים.
אני מקווה שמתקרבת עכשיו עת קציר.. השיבולים מתמלאות, הבשלות ניכרת. ההשקעה בזרעים זעירים לפני עשור ושניים עומדת להפוך לאלומות אלומות של שדות רבים וגדולים. באלומות אני מתכוון להשפעה רחבה על החברה בישראל.
אנסה לתת תמונה על בית ישראל אז והיום ולתת טעימה מאתגריה של קהילה וותיקה. ארשה לעצמי לומר דברים בשבח המפעל שאני חבר בו, זאת בשל העובדה שאני מדור המצטרפים ולא המקימים ולא שלי היא זכות ההעזה, הזריעה בדמעה, האמונה כנגד הקשיים, אלא של המקימים. הן שאפשרו לשתיל לצמוח. ומתוך זה ננסה להבין משהו על מאפיינים וצרכים של קהילה ותיקה ואולי על תופעת הקהילות הוותיקות בפרט:
לפני 23 שנה זו הייתה קבוצה של 5 משפחות- שקית זרעים קטנה מאד.
הם זרעו עצמם באדמה חברתית קשה שהביטוי המקראי 'אבן מאסו הבונים' יאה לה: פריפריה חברתית, שוליים כאובים שהמבט עליהם מבחוץ הוא של מיאוס, של רצון לפנות מהעין.
וכיום? יתכן ואכן הייתה האבן המאוסה לראש פינה. לפחות מבחינתנו האבן המאוסה הייתה אבן ש"היא נפלאת בעינינו" והשכונה הצמיחה את עצמה למקומות חדשים וטובים. אנשים בה נבנו וצמחו, ועדיין דרך לפנינו.
ומסביב לאבן המאוסה שהפכה לאבן הראשה שלנו נבנה בניין, צמחו מפעלים חינוכיים נוספים ונבנו מעגלים מעגלים של הקהילה, עד כי היום ישנן מעל 70 משפחות שמשתייכות לקהילה ועוד רבות שקשורות אליה.
הייתי מאפיין את שלב ההתפתחות שאנו נמצאים בו בשני אופנים:
1) מעבר לסדרי גודל חדשים
2) מעבר מעשייה מקומית ממוקדת למרחב של שדות פעולה.
- מקהילה קטנה – לקהילה שצועדת לכיוון ה 100 משפחות- קהילה שממשיכה לגדול הן ב'גרעין' והן ב'פרי'. כלומר גם בגרעין המשפחות שמחויבות למעשה החלוצי, וגם במעגלים הנקשרים לחיי הקהילה, התרבות, החינוך והאווירה.
- קהילה שהמפעלים שלה מתרחבים: ממכינה לדתיים חילונים ומסורתיים שהתחילה ב1997 עם 20 קיבוצניקים, היא הפכה למכינה שבקרוב יהיו בה מעל 100 חניכים מעיירות הפיתוח, מההתנחלויות, מהקיבוצים, מהמרכז ומירושלים, מעולי רוסיה ואתיופיה ומארה"ב.
- מקהל יעד שהוא בעיקר נערי המכינה וילדי שכונה לקהלים מתרחבים: הורים, צעירים אחרי צבא, מבוגרים, נוער וקשישים בשכונה. ולא רק חינוך בלתי פורמאלי, גם פיתוח קהילתי וקימות ובית מדרש וחינוך פורמאלי.
- מיעד הגשמה אחד לבוגרים (קהילת בית ישראל) לבניה יחד עם קרן שחף,של רשת קהילות בוגרים משימתיות העוסקות בהתיישבות חברתית.
- מגן ילדים אחד מהוסס לאשכול גנים גדל ובית ספר צומח משלב.
- מפרויקט נוער של בודדים לעשרות רבות של נערים ונערות (סחי וחוגי סיור ועוד).
- מגינה קהילתית קטנה ל'מרכז קימות' שוקק חיים עם ארבע גינות, שוק תוצרת מקומית של גילה, ופעילות בבתי הספר.
אם כך, מה הם בעצם האתגרים?
א) בניית תשתית כלכלית בת קיימא ויציבה שתאפשר לצמח הזה להעמיק שורשים ולהרבות ענפים למען החברה הישראלית.
ב) יצירת מודל ארצי חלוצי של התחדשות עירונית (פנוי בנוי) חברתי קהילתי – מעיסוק בשיקום חברתי של שכונה במצוקה, למאמץ של הפיכת יוזמת הפנוי בנוי מנדל"נית גרידא להזדמנות חברתית יחודית של בניה לכתחילה של שכונה אינטגרטיבית קהילתית ברוח ערכי הקהילות.
ג) פיתוח דרך העשיה המשותפת עם זרועות הממשלה והרשות המוניציפלית, כך שהיתרונות היחסיים של קהילה משימתית יבואו לידי ביטוי . מחד, בלי להחליף את הממסד ומאידך, בלי להיבלע בו ולאבד את הדרך הערכית וההתלהבות.
ד) שמירת הנשמה ופיתוח הגוף של הקהילה הגדלה: שמירת לב פועם – נשמת הקהילה- גרעין מחויב ומסור המקיים שיח של חזון ותורה סביב האתוס החלוצי, יחד עם בניית מערכת פעילים וועדות וארועים שמערבים ציבור גדול .
ה) אתגר הבנים – הצלחת חזרת הבנים כבחירה של שותפים לדרך והצלחת השתלבות משמעותית .
ו) הצמחת קהילות בוגרים שימשיכו בדרכן את המודל .
שנזכה לחוכמה של וותיקים עם חדווה של ראשונים.
