מנכ"ל שותף של המרכז הרעיוני בקרן ברל כצנלסון וחבר בקהילת בית ישראל
"וירעו אתָנוּ הַמִּצְרִים – כְּמו שֶׁנֶּאֱמַר: הָבָה נִתְחַכְמָה לו פֶּן יִרְבֶּה, וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוסַף גַם הוּא עַל שׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ, וְעָלָה מִן הָאָרֶץ"
בני ישראל היו גרים במצרים, זרים, לא משלנו. ככאלה אפשר היה להטיל עליהם את האשמה בכל צרות העולם, להירתע מהגידול הדמוגרפי שלהם ולדמיין תרחישים דיסטופיים ביחס אליהם: "כל סבלכם במצרים היה שהייתם "גרים" שם, וככאלה לא הייתה לכם הזכות, בעיני שאר האומות, לארץ, מולדת או קיום, והם יכלו לעשות בכם כאוות נפשם. הייתם כ"גרים" ללא כל זכויות במצרים, וזה הביא ל"עבדות" ול"עינוי" שלכם" (רש"ר הירש על שמות פרק כ'). הזרות איפשרה והכשירה את השעבוד ואת השינויים, בלעדיה זה היה הרבה יותר קשה.
מיעוטים, עניים ואוכלוסיות חלשות, הם תמיד הקורבן הראשון של כל עלילת דם. לכן, ממש בתחילת ההגדה אנחנו מכריזים: "כָּל דִכְפִין יֵיתֵי וְיֵיכל, כָּל דִצְרִיךְ יֵיתֵי וְיִפְסַח". הכרזת העצמאות שלנו כוללת בתוכה את החלשים, את העניים, את אלה שנדחקו לשולי החברה. ההצלחה שלנו לצאת לחירות, הנצחון שלנו, לא יהפכו אותנו לשיכורי כוח המעריצים רק את העוצמה וכוח הזרוע. למעשה, המטרה של השעבוד הייתה שנעבור בעצמנו את חווית הזרות והעבדות. אנחנו עם שנולד כעם עבדים, שהרי הפעם הראשונה שבה הפכנו ממשפחה לעם ונקראנו בשם המפורש הזה הייתה במצרים כעבדים "הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו". ולכן צווינו פעם אחר פעם על אהבת הגר בנימוק המפורש "ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים", שהרי "כי כל מי שלא היה גר מימיו אינו מרגיש בצערו של הגר ואינו חס על נפש הגר, אבל מי שהיה בעצמו גר יודע בצערו של הגר" (כלי יקר, בראשית, מ"ז).
הבריאה הזו כעם עבדים שגואל את עצמו בעזרת הא-ל ויוצא לחירות, מטילה על כתפינו אחריות כבדה: "לפיכך הוזהרנו", כותב הרש"ר הירש, "כאשר תהיה לכם מדינה משלכם, אל תתלו את זכויות האדם בכל דבר מלבד האנושיות הטהורה הטבועה בכל איש ואיש. כל שלילת זכויות אדם תפתח שער לכל תועבות העריצות וההתעללות שנהגו במצרים" (רש"ר הירש, שמות כ"ב).
והוא ממשיך: "שני העקרונות שעליהם צריכה להיות מושתתת החברה במדינה היהודית: עקרון השוויון הגמור בפני החוק, ועקרון האהבה והחסד כלפי כל בני החברה הזקוקים לעזרה". החברה שבנינו חייבת להיות הפוכה מהחוויות הקשות שחווינו כעם במצרים, מהאפליה שחווינו בגלויות השונות, מההשמדה שהייתה מנת חלקנו בשואה וגם מהקשיים ואי האנושיות שמופנית לעיתים כלפינו גם היום. בניגוד לנטיה המאוד אנושית לקחת את האפליה, השנאה וקשיות הלב שמופנות כלפי ולהעביר אותם הלאה כלפי אחר, נצטווינו לנהוג בעין טובה ולב טוב כלפי העני, החלש והזר, היתום והאלמנה, דווקא בגלל שחווינו על בשרנו את הקושי הרב במצבים האלה.
הָשַׁתָּא עַבְדֵי, אנחנו אומרים מדי פסח. וגם אם אנחנו עצמנו כן בני חורין, ישנם מאחינו שנמקים בשבי ואחרים, קרובים יותר ופחות, שסובלים מעבדות ועול מסוגים רבים ומגוונים מספור. כלכלי, בריאותי, פיזי, נפשי ועוד. לאלה וגם לאלה אנחנו מאחלים ומתחייבים – לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּנֵי חורִין.
