שנים רבות חלפו מאז הצהיר טרומפלדור ידידנו, "צריך גלגל – אני גלגל" כמי שמבקש לומר לבני דורו שהאדם בגדולתו הוא האדם המתמסר לתפקיד באופן מוחלט ללא שום קשר ליכולותיו ולכמיהות ליבו. האני של טרומפלדור זוהר בשיאו כאשר הוא מחשיך את ייחודיותו ומשליך עצמו באומץ על המאזניים הקוראות של כנפי ההיסטוריה. הרי ממילא, יזכיר טרומפלדור לכולנו את המשנה מאבות, "וכשאני לעצמי מה אני".
והנה שנים רבות אחר כך, קולו של הגלגל הסתובב מלמעלה למטה ולמולו של טרומפלדור רווי הפאטוס עלה והפציע קולה של 'אמילי' ידידתנו, אמילי היא ברת הפלוגתא הגדולה של טרומפדור ובשמה היא אוחזת בראשי התיבות שהפכו להמנון של דורנו, "אני מה יוצא לי מזה" כמי שמבקשת להזכיר לבני דורה שהאדם הוא חשוב ומרכזי, שצרכיו ויכולותיו מחייבים תשומת לב והקשבה, שביטולם לאור תפקיד גדול ככל שיהיה יביא עימו תג מחיר קשה מנשוא, ושעם כל הכבוד לכנפי ההיסטוריה, אנחנו חיים כאן ועכשיו ובאותה המשנה באבות גם כתוב, "אם אין אני לי – מי לי".
לרוב נראה שמרחק השנים יצר מובחנות ברורה בין השניים וטרומפלדור שייך להיסטוריה הרומנטית ואמילי מנהלת את ההוויה הריאלית ושלום על ישראל, אלא שהשלום עוד לא הגיע לישראל ומידי פעם החיים בחלקת אלוהינו הקטנה מבלבלים את הקלפים, ולפתע אתה מוצא עצמך בבקו"ם נתבע על ידי טרומפלדור לסגור שבת, או שאתה נדרש לעזוב את המשפחה ולצאת למילואים, או כשאתה אוחז בדילמה מה ללמוד באוניברסיטה ואיזה תפקיד לקחת על עצמך, או עד כמה אתה שותף פעיל ומשמעותי בחיי קהילה, עד כמה אתה רוצה להיות אדם תורם, לאיזו מפלגה אתה חושב להצביע. בכל המקרים הנ"ל אתה הופך ביודעין או שלא לשולחן שבו מתקיימת תחרות של כיפוף ידיים בין האידיאליזם הטרומפלדורי לריאליזם של אמילי, ההתנגשות היא בלתי נמנעת, הם מתקשים לדור יחד תחת אותה קורת גג, כאשר מפגש זה מתקיים בתוך אותו האדם ממש הוא חווה עמוקות פיצול אישיות ומבין שאין ברירה אלא לחתוך בבשר החי, "ואם לא עכשיו- אימתי"
קולו של טרומפלדור שמזמין אותי להיות גלגל כבר לא יכול להיות רלוונטי עד הסוף, ה'אני' נולד בעולם ואף אחד לא יבטל אותו, יש עניין אמיתי במימושו ובסיפוקו, בבחינת "חביב אדם שנברא בצלם" יחד עם זאת גם קולה של אמילי לא יכול להיות רלוונטי עד הסוף, ביטולו של התפקיד הגדול, של היכולת להתמסר, הוא מסוכן לקיומה של חברה והאמת שגם ה'אני' של אמילי קורס אל תוך עצמו, הוא נעשה בודד ונטול שורשים.
לאחרונה נדמה לי שחשוב להכניס ידיד שלישי אל הקלחת, שתיתכן סינטזה בין התפקיד כחזות הכל ובין האינדיבידואל שמולך לבדו ואין בלתו, ושזו הסינטזה לא מוכרחה להיות מלאכותית, שיש לה פוטנציאל לייצר הרמוניה שמהווה עליית מדרגה של ממש, מלאה בחן ובחסד, מוכוונת אמת.
לידידנו השלישי טרם מצאתי שם אך בשורתו הולכת ומתבררת לי יותר ויותר, לא עוד אדם שמבטל עצמו עבור תפקיד או אדם שמבטל את התפקיד עבור עצמו, הגיע העת להיות אנשים שמאפשרים לתפקיד לבחור בהם, אנשים ששואלים ברצינות מי אני? מה יכולותיי? מה אני יכול לתת לעולם? וששואלים ברצינות לא פחותה, מה קורה פה מסביבי? מה הצרכים? מה העולם מבקש ממני?
ההבנה שיש תפקיד שבחר בי עושה מקום בעולם לקולו החשוב של טרומפלדור ויחד עם זאת שולחת יד מזמינה אל אמילי, ובעיניי ראויה היא להיעשות למשנה חינוכית שבה שואלים אנו את עצמנו ואת חניכינו, איזה תפקיד מבקש לבחור בנו?
