לפני מספר שנים הגעתי ביום ההורים של ילדינו אל בית הספר, הייתי אז הורה די צעיר והיה זה אחד מימי ההורים הראשונים שבהם יצא לי להיות.
מכיוון שהייתי אחרון בתור ידעתי שהמורים כבר תשושים מן הרצף הארוך ולא תמיד פשוט שהיה להם אך להפתעתי כשנכנסתי בכל זאת אורו עיניהם, הם ממש שמחו לראותי ואמרו לי מיד בהתחלה שהם כל כך אוהבים את הילדים שלנו, התרגשתי מאוד מן האמירה שלהם ואמרתי משהו כמו, "יופי ברוך ה' ממש זכינו, ומכיוון שאני כבר פה אז אשמח לשמוע קצת יותר למה אתם כל כך אוהבים אותם" .
והם, המורים היקרים, עטו על בקשתי כמוצאי שלל רב והתחילו לפצוח בשירי הלל, שבהם בגדול הם הסבירו לי שהם אוהבים את ילדיי פשוט כי הם נורא מוצלחים, הם ילדים טובים וחברים טובים ומצליחים במשימות הכיתתיות ובגדול שאין שום סיבה שלא לאהוב אותם. פתאום התחלתי להבין שעשיתי טעות.
השיחה הייתה מאוד מרגשת ולכן לקח לי כמה רגעים להבין את הבור העמוק שאנחנו מצויים בתוכו. בעצם, הסבירו לי המורים, שיש חוט מקשר ומאוד ברור שמייצר מתאם בין מוצלחות לאהבה, אם הילדים מוצלחים מגיע להם להיות אהובים ואם לא אז פחות.
גרוע מכך, גם הילדים קולטים את זה מהר מאוד וכשעושים זום אאוט לרגע מן הסיפור הקטן אפשר לראות שזהו סיפור תרבותי עמוק שחורג הרחק מגבולות בית הספר, שבגדול משכנע את כולנו בשקר הבא, אם נהיה מוצלחים, נהיה אהובים. אם נהיה מוצלחים נהיה מאושרים (הווי אומר יאשרו אותנו).
וכך לאט לאט מתפתחת תרבות גסה ולא אותנטית שבה אנחנו הופכים להיות צרכני אהבה ועושים מאמצים אדירים לקבל אותה דרך ניסיונות לנצח בתחרות ולהצליח מבלי לשים לב שמה שנקבל הוא ממש לא אהבה, הוא תלוי בדבר, הוא כיסוי דהוי של גילוי שממאן להופיע, הוא נראה נוצץ אך מטמא את הנפש, הוא אוכל מהיר המחופש לאהבה, הוא שולח אותנו אל ארץ האפשרויות הבלתי נגמרות ומותיר אותנו בודדים.
המתאם הזה שהצגתי – 'מוצלחות המובילה לאהבה' הוא סם מוות לאפשרות של אדם לחלום בעולם, לגלות את תפקידו, להפנים שערכו איננו תלוי בדבר חיצוני שמאשר אותו, ואם כבר במתאמים עסקינן אני מציע לעצמי ולכולנו פשוט להפוך את הסדר, לא עוד מוצלחות אשר ראויה לאהבה, אלא אהבה בלתי מותנית אשר תעניק לאדם אמונה ובטחון, תעניק לו תחושה שיש לו תפקיד בעולם ויש משמעות לקיומו.
אנא ה' הצליחה נא.
