שליחי הוולט שממלאים את כבישינו מסמלים את המהפכה שבתוכה אנו חיים, אני רוכש משמע אני קיים, אני קליינט משמע יש לי זכויות, בעיקר להתלונן, הפונקציונאליות השתלטה לגמרי על החיים, אני 'מזמין' אוכל או כל דבר אחר אך למעשה אין כאן שום הזמנה, אני 'שליח' אך אין כאן שום שליחות, היחסים נעשו אינסטרומנטלים ומנוכרים, וכך יש פחות ופחות פנים ויותר ויותר קסדות.
האלטרנטיבה לחיים המנוכרים שאליהם דוהר עולמנו מונחת במוכנות של היחיד להיות שותף משמעותי ברשות הרבים, בקהילה האינטימית, במעגל, בשיחה שבה אין משרתים ואדונים אלא שיוויון והדדיות, בפנים הגלויות, בהזמנות לחלום חלום שנולד מתוך דיאלוג ולא רק כזה שנובע מן המונולוג.
אממה, החיים בחבורה הם אינם חיים פשוטים כלל וכלל, כל מי שאי פעם זכה להשתייך למרחב אנושי חי ופועם מכיר את העוצמה והמשמעות שהיא מספקת לחיים ואת ההזדמנות האדירה שהיא נושאת בתוכה, אך באותה הנשימה הוא מכיר גם את הרגעים שבהם השבבים ניתזים והקושי מתגלה, כמו הרגע שבו השיח התלהט וההקשבה נאלמת דום, או הרגע שבו לא הייתי מספיק רגיש, הרגע שבו לא שמתי לב, הרגע שבו לא עמדתי בציפיות והתביישתי או שהאחר לא עמד בציפיות וגרמתי לו להתבייש.
על פניו אין כאן שום חידוש, חיים אינטימיים בחבורה, הם הזדמנות לעומק ומשמעות, לקשר ולשייכות ובאותה המידה הם חיים תובעניים שיכולים במקרים מסוימים להעיק ולהפגיש את האדם עם השאלה, "בשביל מה בכלל אני צריך את זה?" ובאמת נראה שבעולמנו המודרני תשובתנו היא, אנחנו באמת לא צריכים את זה הקושי כבד מנשוא, ושבים להזמין עוד שליח עוטה קסדה ונטול פנים בכדי שנוכל להמשיך במירוץ.
אז מה בכל זאת אני מבקש לחדש? אני רוצה לנסות ולהמשיג מחדש את תפקידה של החבורה, ולהשתמש ברצף הידוע השוכן בין הסור מרע לעשה טוב, מי שמאיתנו מבקש לסור מן הרע יכול בקלות להגיע למסקנה שצריך לחזק את רשות היחיד על פני רשות הרבים, אם אלך לי לבדי אל המדבר, לא אפגע, אעליב, ארצח, אגנוב, אפעיל לחץ, אשקר וכו'….
אך מי שחשקה נפשו לעשות טוב מוכרח להיות במפגש משמעותי עם האחר ועם פניו, אין אפשרות לתת צדקה, להפיג בדידות, לתמוך, לעזור להקשיב וכו'….
רוצה לומר, וכאן החידוש הגדול, לבד אפשר לסור מן הרע אך לבד לא ניתן לעשות טוב, רשות יחיד מפוארת שמוחקת רשות רבים תבנה מרחב שיגדיל את כמות הקסדות על פני כמות העיניים שאותם נראה, היא תגדיל את כמות התלונות לעומת המוכנות להיות שותף ולתקן, היא תרחיב את הבדידות על פני השייכות ולעניות דעתי זה רמוז כבר בתורה, פעמיים נאמר הביטוי 'לא טוב' בתורה ובשני המקרים זה נאמר בהקשר של הלבד,
יח וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים, לֹא-טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ; אֶעֱשֶׂה-לּוֹ עֵזֶר, כְּנֶגְדּוֹ. (בראשית ב)
יז וַיֹּאמֶר חֹתֵן מֹשֶׁה, אֵלָיו: לֹא-טוֹב, הַדָּבָר, אֲשֶׁר אַתָּה, עֹשֶׂה. יח נָבֹל תִּבֹּל–גַּם-אַתָּה, גַּם-הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ: כִּי-כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר, לֹא-תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ. (שמות יח)
בחירתה של התורה לומר לא טוב במקום רע מלמדת שהתורה חושבת שלבד זה לא רע, זה פשוט לא יכול לעשות טוב, ובמובנים רבים נדמה לי שברכת החירות שהביאה עימה התעצמות רשות היחיד הייתה מוכרחה להתרחש בחסות אובדן האמון האנושי בטוב המשותף ובאפשרות לקדם אותו ובימינו, ורבים מן האנשים שאני פוגש נראים לי כמומחים אדירים ל'לסור מן הרע' אך מיואשים ביכולת שלהם להוביל לטוב משותף, אך לברכה זאת יש תקרת זכוכית, והבדידות עולה ואיתה הניכור ואיתו כמות הקסדות בכבישים.
נדמה לי שהגיע העת לחשב מסלול מחדש ולשאול באומץ על הטוב שנשכח, להיזכר שיש רשות נוספת חוץ מרשות היחיד ושבשורת הטוב זקוקה לה על מנת להתבהר ולהתגלות שהרי חשוב מאוד לצאת ממצריים וחשוב לא פחות לשאול את עצמנו לאן אנחנו מבקשים ללכת, מה הייעוד, סביב איזה הר ראוי לנו להתאסף כאיש אחד בלב אחד.
