מלמד בבית ישראל, במדרשות ומכינות, וחבר בקהילת בית ישראל
כמה קשה לפגוש אדם.
להושיט לו יד, להישיר מבט, לגשת ולשאול אותו שאלה,
להקשיב בתשומת לב לתשובתו, לדעת שהחיים עלולים להשתנות.
כמה קשה להיות נבוך.
כל כך קשה לפגוש אדם, כמעט קשה כמו לעבור את החיים
מבלי להצליח להיפגש בכלל.
הלחם שממאן לנכוח בבית הלחם מסמל שהכל רקוב מן השורש, "ויהי בימי שפוט השופטים" הכל שפיט – כל הארץ משפט, ובמקום שבו הדין הוא חזות הכל, לא נותר מקום לאהבה ואין שלום וכשהשופטים אינם עושים מקום למעט של חסד לא נותר אלא לשפוט גם אותם ואוי לו לדור ששופט את שופטיו.
בחסות החשכה המוסרית, משפחה ישראלית מיוחסת עוזבת את ביתה ואת מולדתה ואת בית אביה ושמה פעמיה אל הנכר, היא מתנכרת ליעודה, אלימלך אב המשפחה שהמלכות רמוזה בשמו, שוכח שמידת המלכות היא קודם כל האחריות על הכלל והולך לעשות לו שם בשדי מואב, שם יגלה הוא במהרה שמי שמבקש לעשות לו שם במקום לפעול לשם שמיים מאבד את חלקו בעולם.
בניו של אלימלך, מחלון שהיה אמור להגביר בעולם את הסליחה והמחילה וכליון שהיה אמור ללמדנו את סוד ה"נכספה וגם כלתה נפשי" נטמעים בשדות מואב, מתחתנים עם נשים נכריות וכמו אביהם שוכחים את ייעודם, הם אומנם באו רק 'לגור' להיות אורחים לרגע, אך בינתיים בונים חיים ומתמקמים וכבר עוברות עשר שנים ומה שהיה בחירה שהיא כורח המציאות הופכת לבחירה קבועה בחסות הנוחות החמימה. הלחם גדל בשפע, המילקי זול יותר, והכי חשוב עול האחריות על כלל ישראל כבר לא רובץ על הכתפיים. גם הם יגלו במהרה כי מי שמבקש לעשות לעצמו שם במקום לפעול לשם שמיים מאבד את חלקו בעולם וכך תעשה המחילה שלא הופיעה למחלה והגעגוע שנשכח לכיליון.
רגע לפני שאגדת החורבן מסתיימת בחורבן המלא, נעמי שומעת שמועה, פקד ה' את עמו לתת להם לחם, ונזכרת שלא על הלחם לבדו יחיה האדם, ומתרגשת מן הפקידה ומבקשת לשוב הביתה, היא יודעת שהבית לא שש לשובה, היא יודעת איך יראו המבטים של הקהל שלא שכח את הנטישה, היא יודעת שהשמחה לאיד תוסיף כאב על לב שכולו כאב אבל היא שומעת כי פקד ה' את עמו והשמיעה מובילה אותה לבחור בחיי המשמעות, אל הנצח היא מבקשת לשוב, יהא המחיר אשר יהא.
ובעוד שנעמי שומעת רות כלתה רואה, היא רואה לצידה אישה עוצמתית שיש לה מקום ושורש שמתחילים בבית לחם ומגיעים עד סיני, היא רואה אישה שהולכת לחטוף ביזיונות אבל מניחה את האגו בצד, היא רואה אישה שאיבדה בעל ושני בנים אבל בוחרת בחיים, היא רואה אישה שמציאותה טבולה בים של כאבים אבל קשורה בחוט בל ינתק אל הנצח, היא רואה את כל זה ומבקשת להתקשר בקשר בל יינתק, מבקשת לדבוק.
"שובי אל ביתך" תאמר לה נעמי. "באשר תלכי אלך" היא תענה, כאילו אין בכלל אפשרות אחרת.
"הקהילה שלי שבורה, איש הישר בעיניו יעשה, הכנסת האורחים שלנו הלכה לאיבוד בחסות הרעב, לא הולכים לקבל אותנו בסבר פנים יפות" המשיכה להדוף אותה נעמי.
"עמך עמי" תשיב לה רות, "לא רק בך אני דבקה, גם בהם אני מבקשת להאמין, הקשיים והנפילות אינם פשוטים אבל רוח אדירה של סיני מנשבת עמוק בתוכם, השברים עוד יתאחו, ניתן יהיה להדביקם מחדש ממש כמו הרגע ההוא למרגלות ההר בו נאמר "ויחן שם ישראל".
"הר סיני?! והרי את מואביה, ובסיני נאמר לנו בפירוש 'לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה', אין לך סיכוי אצלנו, שובי אל ביתך נערתי, אל עמך, אל אלוהייך" ניסתה נעמי בכל כוחה להציל את רות.
"אלוהייך – אלוהיי" תאמר רות, "אני בוחרת בך ובעמך ובאלוהייך, אני ראיתי אותך ואני רואה את סיני לנגד עיניי, אני רואה את האבות ואת האמהות, את האמת והחסד, אני טעמתי מן הנצח ולא אוכל להסתפק בדבר מלבדו."
"טוב, אידיאולוגיות גדולות זה נחמד, סיני, אברהם אבינו ו'לך לך' זה מרגש, אבל מה על החיים שלנו כאן ועכשיו? את מבינה שאין לי איפה לישון, ייתכן שתצטרכי להיזרק עימי על איזה ספסל בגינה ציבורית!"
"באשר תליני – אלין" תענה רות בנינוחות "מי שדבק בנצח לא מתרגש מספסלים בגינה ציבורית, אברהם קפץ לאש נחשון קפץ למים, ספסל בגינה נשמע לי לא מעט"
"אני זקנה! את תשארי לבד!" צורכת נעמי בניסיון אחרון להדוף את רות.
"באשר תמותי אמות – ושם אקבר" תשיב רות בנועם ובעדינות משל הייתה פרק תהילים. "בעולם בו יש דבקות בנצח המוות הוא איננו סוף פסוק. אני שבמפגש איתך טעמתי יין הונגרי לא אטעה לעולם, אני שמבקשת לדבוק בנצח לא אתן להווה לבלבל אותי, כי אל אשר תלכי אלך ובאשר תליני אלין עמך עמי ואלוהייך אלוהיי, באשר תמותי אמות ושם אקבר".
מאמציה הבלתי נלאים של רות לבחור בנצח מאפשרים לנעמי שפעם שמעה שמועה לעבור לראייה "ותרא כי מתאמצת היא ללכת איתה ותחדל לדבר אליה" מכאן והלאה יוצאות הן לדרך, שתי נשים שרואות את הקולות, דממה דקה תלווה את זו הדרך, שתי נשים כאובות לב וחדורות אמונה שכותבות בצעדים קטנים פרק חדש בתנועה שבין סיני לגאולה השלמה.
