דברים שכתבנו

מלמד בבית ישראל, במדרשות ומכינות, וחבר בקהילת בית ישראל כמה קשה לפגוש אדם.להושיט לו יד, להישיר מבט, לגשת ולשאול אותו שאלה,להקשיב בתשומת לב לתשובתו, לדעת שהחיים עלולים להשתנות.כמה קשה להיות נבוך. כל כך קשה לפגוש אדם, כמעט קשה כמו לעבור את החיים מבלי להצליח להיפגש בכלל. הלחם שממאן לנכוח בבית הלחם מסמל שהכל רקוב מן […]

מנכ"ל שותף של המרכז הרעיוני בקרן ברל כצנלסון וחבר בקהילת בית ישראל "וירעו אתָנוּ הַמִּצְרִים – כְּמו שֶׁנֶּאֱמַר: הָבָה נִתְחַכְמָה לו פֶּן יִרְבֶּה, וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוסַף גַם הוּא עַל שׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ, וְעָלָה מִן הָאָרֶץ" בני ישראל היו גרים במצרים, זרים, לא משלנו. ככאלה אפשר היה להטיל עליהם את האשמה בכל צרות העולם,

מלמד בבית ישראל, במדרשות ומכינות, וחבר בקהילת בית ישראל רגע אחרי שמשילים מעלינו את התחפושת הפורימית ומשיבים אותה לבוידעם, מגלים שהתחפושת היא בסך הכל הכנה לחיפוש האמיתי שבו יוצאים אנו למסע לאומי נרחב שעניינו חיפוש אחר הלכלוך שהצטבר במהלך השנה. מכאן כל חריץ, סדק, פינה, מסילה הם משכנו הפוטנציאלי של האויב, וכשחמושים אנו במטלית לחה

שיחה עם תא"ל (במיל) הושע  פרידמן בן שלום, ראש מכינת בית ישראל רשם : יאיר טיקטין .פורסם בעלון המכינות הקדם צבאיות המעורבות יאיר:  ספר מה הניע אתכם להקים את מכינת בית ישראל לפני למעלה  מחצי יובל? הושע: הקמת המכינה קשורה לביוגרפיה האישית שלי. גדלתי בין ובתוך הרבה עולמות וראיתי את היופי שבכולם, נולדתי לפני כ270 

לחצו להורדה והדפסה ראשית הזמן ערב יום הכיפורים בְּעֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִיםהִפְלַגְנוּמִנִּסְיוֹנוֹת שֶׁתַּמּוּ אֶל נִסְיוֹנוֹת שֶׁהֵחֵלּוּ.עֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים הָיָה לָנוּרֵאשִׁית הַזְּמַןבְּדִמְמַת אִי שֶׁהֵאִיריָםבְּנֵרוֹתשָׁם אִמַּצְתָּ אוֹתִי אֶל לִבְּךָ הַדּוֹאֵבלִפְנֵי הַכֹּל יָכוֹלבְּטֶרֶם תֵּלֵךְ לְהִתְפַּלֵּל עִם כֻּלָּםבְּטֶרֶם תִּהְיֶה אֶחָד מִן הָעֵדָהבַּהֵיכָלאֶחָד מִן הָעֵצִיםבַּיַּעַר. זלדה, "ערב יום הכיפורים", בתוך: 'שירי זלדה', הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1985, עמ' 138. שאלות והצעות ללימוד

מי שהולך יחף, בארץ הזאת הלוהטת, חש כי הוא דורך על שברי חלומות. כל-כך הרבה שברי חלומות, עד כי ניתן לקרא לה- ארץ שברי החלומות. ישנם שברי חלומות של מהגרים, חלומות שנחלמו בארץ אחרת וכבר עם פתיחת דלת המטוס ומכת האור והחום ננטשו, כמו מעיל הלבד הכבד והחם שהוכן לכבוד הנסיעה לארץ הקודש, והפך מגוחך

שליחי הוולט שממלאים את כבישינו מסמלים את המהפכה שבתוכה אנו חיים, אני רוכש משמע אני קיים, אני קליינט משמע יש לי זכויות, בעיקר להתלונן, הפונקציונאליות השתלטה לגמרי על החיים, אני 'מזמין' אוכל או כל דבר אחר אך למעשה אין כאן שום הזמנה, אני 'שליח' אך אין כאן שום שליחות, היחסים נעשו אינסטרומנטלים ומנוכרים, וכך יש

שנים רבות חלפו מאז הצהיר טרומפלדור ידידנו, "צריך גלגל – אני גלגל" כמי שמבקש לומר לבני דורו שהאדם בגדולתו הוא האדם המתמסר לתפקיד באופן מוחלט ללא שום קשר ליכולותיו ולכמיהות ליבו. האני של טרומפלדור זוהר בשיאו כאשר הוא מחשיך את ייחודיותו ומשליך עצמו באומץ על המאזניים הקוראות של כנפי ההיסטוריה. הרי ממילא, יזכיר טרומפלדור לכולנו

לפני מספר שנים הגעתי ביום ההורים של ילדינו אל בית הספר, הייתי אז הורה די צעיר והיה זה אחד מימי ההורים הראשונים שבהם יצא לי להיות.מכיוון שהייתי אחרון בתור ידעתי שהמורים כבר תשושים מן הרצף הארוך ולא תמיד פשוט שהיה להם אך להפתעתי כשנכנסתי בכל זאת אורו עיניהם, הם ממש שמחו לראותי ואמרו לי מיד

מדוע נדרש משה לִמְנות את ישראל בעצמו במקום להיעזר בראשי השבטים? על המפגש האישי של המנהיג עם עמו וההעצמה ההדדית שצומחת ממנו

הלימוד עוסק באור ובדרכים לגלותו במציאות חיינו. ננסה להבין איזה מין אור נברא ביום הראשון, נבחן תשובה פרשנית אחת, ונסיים בדיון אישי על אותם מקומות בחיינו שבהם מתגלה האור בראשית א׳: האור בבריאה (א) בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ. (ב) וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ עַל-פְּנֵי תְהוֹם; וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם. (ג) וַיֹּאמֶר

ביכורים לחג הסוכות חג סוכות הוא חג שהותיר על ילדותי רושם גדול. ראשית היתה זו חגיגת הבניה, כבר למחרת ראש-השנה התחילה ההתרחשות בחצר הקיבוץ. צוות הבניין הניח מערומי קרשים- קרשי פיגומים, בכל פינות הקיבוץ, כדי לצמצם את הפורענות. צוות הנוי גם הוא הוסיף משלו וערם ערמות סכך. בגני הילדים, בחצרות, ברחבת הדשא הגדול של חדר-האוכל,

גורדון בשבילי הוא דמות המנהיג הרוחני שלא תובע עבור עצמו אלא עבור הציבור; שנאמן לעם ללא גבול, וזאת דווקא מתוך נאמנות לקול הפנימי שלו עצמו; המנהיג שאל שכמותו אנו מתגעגעים כיום כל כך, כשהתחלפו העיתים ואין בבימה הציבורית דמות שיכולה אפילו להתקרב אל מעלת המידות האישיות שניחן בהם גורדון.גורדון הוא בעיני הכהן הגדול של הפשטות

"אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה. מֵאֵת יְהוָה הָיְתָה זֹּאת הִיא נִפְלָאת בְּעֵינֵינוּ." (תהלים קיח) "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים… הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע בֹּא יָבֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו…" (תהלים קכו) אנחנו, בבית ישראל, חווינו במהלך השנים את מילות תהילים: 'הלוך ילך ובכה נושא משך

בבואנו כקבוצה לפריפריה, וכמי שבחרו לחיות בה את חייהם באופן מלא, תפקידנו המרכזי הוא לזהות את השפעות אי השוויון ואת השירותים החסרים ולפעול ביחד עם התושבים למלאם. מאחר ואנו חיים במקום, ולא רק מבקרים בו מן החוץ, אנו חשים על בשרנו את החוסרים והקשיים הניצבים בפני התושבים. מכאן צומחת יכולתנו להבין הן את הבעיות והן את